גם כשסוף סוף אני מתחילה לחשוב שאולי מצאתי את מה שאני רוצה באמת לעשות בחיים קורה משהו שמטלטל אותי לגמרי.
האם באמת ניתן לעבוד בתחום הפרסום וגם להיות אמא? האם ניתן להשקיע במשפחה ובעבודה בענף הפרסום בו זמנית? בחיי שחשבתי שכן… עד שקופירייטרית מקסימה שעבדה אצלנו, שהיא גם אמא ל- 2 ילדים מתוקים פוטרה בשבוע שעבר.
למה היא פוטרה? זה לא שהיא לא הייתה טובה, כי כולם יודעים שהיא הייתה פשוט מבריקה מבחינה מקצועית. היא פוטרה כי לא יכלה לעבוד במשרה מלאה מצאת החמה עד צאת הנשמה. בפועל היא עבדה 3.5 ימים בשבוע.וזה לא התאים להם, אז ככה באמצע המיתון, פיטרו את המודל לחיקוי הכי מוחשי שיכולתי למצוא לעצמי… לא פעם ציינתי זאת בפניה. הרי גם אני רוצה להיות קופירייטרית שמצליחה לתמרן בין עבודה, ילדים ובעל. אבל כנראה שמה שנראה כטוב מכדי להיות אמיתי הוא באמת כזה. בענף תובעני ודורש כמו ענף הפרסום, כנראה שאתה צריך להשקיע את כל כולך בעבודה. ואני לא כזאת.
כיום אולי זה אפשרי, אבל מה יהיה בעוד כמה שנים שארצה להקים משפחה? האם אצטרך לעזוב או לנסות את מזלי כפרילנסית כי אף משרד לא יסכים לקצץ בהיקף המשרה שלי?
הבחורה שפוטרה נתנה לי עצה - להמשיך ולעשות עוד דברים בנוסף להתמקדות המקצועית בקופירייטינג - אם זה אפיית העוגות או לימודי מקצוע אחר. כי אני לא יודעת מתי אצטרך אותם. אבל אני עדיין לא יודעת מה מעניין אותי באמת חוץ מזה.
ובינתיים אני רק רוצה להיות קופירייטרית טובה מספיק כדי שאולי זה עוד יהיה אפשרי לשלב בין הכל אחרי צבירת וותק.
מקווה שהכל יסתדר בדרך הכי נכונה.
לשם שינוי הסופ”ש שלנו התחיל ביום חמישי. המתוק שחקן כדוריד, ובד”כ יש לו אימון מאוחר ביום חמישי ומשחק ביום שישי. הפעם הוא היה בחופש, אז יצאנו ביום חמישי ל”בובה מארה” בארבעה, אני חייבת לציין שהופתעתי לטובה, מבחוץ זה נראה כמו בניין מוזר (רשום עליו “בית הקואפורציה”). אני כל יום עוברת שם ואף פעם לא ידעתי שיש שם מועדון… היה מעולה! אחלה מוזיקה, אווירה סבבה, מאוד מזכיר את ה”לאנדן”, אבל הפעם הקירבה אלינו הביתה והאווירה ניצחה. גם התחושה היא הרבה פחות של “שוק בשר”, שזה כבר מעולה מבחינתי. שנינו שתינו המווווווון (המתוק - 8 וודקה רדבול, אני - 3 כוסות יין שהפילו אותי).אח”כ נפגשנו עם חבר שהמתוק לא התראה איתו יותר מ- 4 שנים… אני בקושי זוכרת מה היה שם, בעיקר הייתי שקועה בשיחה עם החברה שלו, שנמצאת לפני גיוס (היא בגיל של אחי הקטן אז מצאתי נושאים לשיחה כמו - בגדים, תפקידים בצבא וכו’… היה מרתק, או שלא)
למחרת התפנקנו במסג’ שוודי ויום בספא של ה”הולמס פלייס”…אני ממליצה בחום ללכת. המסג’יסט היה מעולה.היה שלב שהוא נגע לי בנקודה בשכמות שלטענתו אוגרת את כל הרגשות המודחקים שלנו וכל לחצי החיים. ברגע שהוא לחץ על הנקודה, בלי התראה מוקדמת התחלתי לצחוק למשך כמה שניות ואח”כ לבכות… בכי טוב כזה, משחרר. לא יודעת מה היה פשר הבכי אבל הרגשתי בסוג של אקסטזה אח”כ, וכל שאר היום הייתי מאוד רגועה… הפעם השתדלתי לא לנסות להסביר את הבכי, אלא התמסרתי אליו והשתחררתי. זאת היתה הרגשה מעולה. מסתבר שזה קורה כמעט לכל מי שלוחצים לו על הנקודה הזאת, חלק בוכים, חלק צוחקים… אבל כמעט לכולם זה משחרר משהו. מעניין לא?
אתמול בלילה שברתי שיא אישי כששתיתי בקבוקי וחצי של יין לבן לבד… התחלתי כשראינו ואלס עם באשיר והמשכתי ב”ארמדילו” בדיזנגוף - בן גוריון (אחלה מקום אגב).
לגבי “ואלס עם באשיר”, עדיין לא החלטתי מה אני חושבת עליו,בינתיים אני אסתפק בלהגיד שזה סרט חזק ועשוי מאוד טוב, ולדעתי הוא גם יזכה באוסקר. בגדול, זה נראה לי כמו סרט על טראומות אישיות מהמלחמה ולכן קשה לי לשפוט אותו מבחינה פוליטית, וגם לצערי אין לי מספיק ידע על מלחמת לבנון. אבל אני ממליצה לראות בלי קשר לדעות הפוליטיות שלכם.
שיכרון חושים בתל אביב 
ועכשיו צריך לחזור לעבודה, ההאנג אובר כבר יעבור מתישהו…
החלטתי לשנות את העיצוב של הבלוג למשהו קצת יותר אופטימי. גם שיניתי את השם מ”המירוץ” אל האושר ל”דרך” אל האושר. אני לא חושבת שצריך לרוץ יותר, אלא לחיות את החיים בצעדים קטנים לקראת המטרות שלי. זה מה שמסב לי אושר
עברו עלי שבועיים מתישים בעבודה ובכלל. כל יום היה עמוס מהבוקר עד הלילה ולא היה לי זמן לנשום אז לא כתבתי. כתבתי הרבה למען האמת, אבל לא בבלוג…
בטח ה”תודה” שלי בפוסט הקודם מעוררת קצת תהיות…ההסבר הוא שהייתי באימון אישי עם מאמן מקסים מ”תות” בשבוע שעבר. בניגוד למה שחשבתי, פגישה אחת ככל הנראה הספיקה לי וקיבלתי את מה שהייתי צריכה. אפילו המאמן עצמו הסכים איתי.
ישבנו כמעט שעתיים שעברו מהר מאוד… במהלכן הבנו ביחד שהבעיה היחידה שלי בחיים היא הגישה שלי. הרי כל דבר שרציתי בחיים השגתי, בעזרת הרבה עבודה קשה אבל התוצאות בשטח וזה ממש לא מובן מאליו. ועכשיו במקום להנות מכל המתנות שהענקתי לעצמי (אם זה הירידה במשקל או הזוגיות או הדירה או העבודה או הלימודים או באמת הרבה מאוד דברים… )אני מפחדת לאבד את כל זה, מפחדת מרגרסיה ומפחדת שאני לא ראויה לכל זה.
אז המשימה החדשה שלי בחיים היא לשנות גישה,והפעם באמת החלטתי לעבוד על זה. אז החגיגה מתחילה… כל יום אני מודה על משהו שיש לי בחיים, ולמזלי הטוב יש הרבה ממה לבחור. אין ספק שאני כבר מחייכת הרבה יותר ומרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. וזה לא ייאמן עד כמה זה מקרין על הסביבה שלי. כל היום אני מקבלת מחמאות. אומרים לי שאני נראית טוב, שואלים אם עשיתי שינוי בשיער או אם קרה לי משהו מיוחד… איזה כיף!
זה מזכיר לי סיפור שקראתי לא מזמן בבלוג של אלון גל מ”תות” -
הסיפור על מריה גוואדלופה:
מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא הייתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבוהה, היא לא הייתה שמנה ולא רזה, לא במיוחד יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה…
מריה גוואדלופה הייתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאמרו שאף היא אישה אפורה ומשעממת.
בוקר אחד, בדרך לעבודה, מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. בחנות היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. מריה הניחה את הכובע על ראשה ו… הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה “אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה”. האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, נגשה למריה ואמרה לה: “גברתי הכובע פשוט הולם אותך”. הקונה השנייה שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה: “גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך”.
מריה ניגשה אל המראה הגדולה… הביטה בדמותה המשתקפת… ולראשונה בחייה הבוגרים, מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב.
בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.
כשעברה ליד בית הקפה שהיתה עוברת לידו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה: “הי דרלינג, נראית טוב… חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?” מריה חייכה בבישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.
כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב… מעולם לפני כן הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ללאנץ’ בתרוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה. למרבה הפתעתה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.
כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.
כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצילצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. “מריה” היא אמרה בהפתעה, “כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה”.
“כן אמא” אמרה מריה “זה הכל בזכות הכובע”.
האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: ” מריה, איזה כובע?” מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא היתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים.
היא לא זכרה שהורידה אותו במונית… היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים… היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב… היא שיחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו… והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב…
מוסר השכל:
כישרונותייך ויכולותייך הם מצב נתון בזמן נתון.
הצלחתך תקבע ע”פ מה שאתה חושב עליהם יותר מכל דבר אחר.
אז אני מאחלת לכם שתמיד תלבשו את הכובע שעושה לכם הכי טוב!
אין ספק שעברתי כרגע חוויה מעצימה ומעולה. אני אכתוב על זה בקרוב בטוח. אבל בינתיים רק תודה אחת גדולה לפני השנה האזרחית החדשה.
תודה על החיים שיש לי
אני רוצה להתחיל בתודה לכל התגובות המקסימות והמחזקות לפוסט הקודם. באמת ריגשתם אותי, אפילו ירדו לי דמעות שוב, אבל הפעם אלו היו דמעות של אושר, ולא אחרת… תודה!
חזרתי עכשיו משיעור כתיבה יצירתית. לא זכור לי מתי היתה הפעם האחרונה שנהנתי ככה משיעור כלשהו - לא בבית ספר ולא באוניברסיטה… היה מצוין ואפילו קיבלתי מחיאות כפיים לכמה דברים שכתבתי… זה נותן הרגשה כל כך טובה. אגב, אפילו מצאתי כמה חברים חדשים…
אני מחכה בקוצר רוח לשיעור הבא ביום שני!
עכשיו אני בבית.. עייפה מאוד אחרי היום המתיש הזה, אבל נראה לי שבכל זאת אני אצא היום… בא לי.
בינתיים אני אמשיך לקרוא קצת יער נורווגי.
שיהיה לכולנו ערב מקסים ואופטימי!
עד עכשיו אני לא יכולה לשים את האצבע למה. מי שלא מכיר אותי כל כך טוב חושב שיש לי חתיכת שריון… אבל כיאה לבת מזל סרטן השיריון הוא חיצוני ומבפנים אני רכה ואמוציונאלית יותר מכל בן אדם אחר שאני מכירה.
קל לגרום לי לבכות, קל לרגש אותי וקל גם להכעיס אותי. אבל למה בכיתי אתמול?! וזה לא רק אתמול אבל לאחרונה כבר 3 פעמים היו לי התפרצויות בכי לא ברורות. למה דווקא בתקופה שהכי טוב לי בחיים אני בוכה כל כך הרבה?! יש לי כל כך הרבה מזל שהמתוק מבין, מחבק, מחזק ודואג. יש לי מזל שיש לצידי מישהו שמקשיב לשטויות שלי בשיחות עמוקות לתוך הלילה. יש לי מישהו שמכניס אותי לפרופורציה ומקבל אותי עם כל הרגשי הזה..
טוב לי, באמת שטוב לי… בלימודים, בעבודה, בזוגיות, בדירה החדשה… ואולי בגלל שכל כך טוב אני מפחדת שזה ייגמר וזה מה שמכניס אותי ללחץ?
בימים האחרונים אני שומעת המון על מוות, מחלות, פרידות ואסונות שאני לא מאחלת לאף אחד, אבל כולנו יודעים שזה יכול לקרות לכולנו. ברגע שאני מתחילה לחשוב על כל זה אני שוב נותנת לפחד המשתק הזה להשתלט עלי, ואז אני מתפרקת.
אולי אני פשוט אלך לטיפול?
- קופירייטינג (מזל שאני מתחילה ללמוד כבר שבוע הבא…
) - לשחק שחמט (זה יגרום לי להרגיש ממש מתוחכמת̷
- לשחק שש - בש (פאדיחות שאני לא יודעת)
- לנגן בגיטרה (תמיד רציתי לנגן ולשיר בו זמנית)
- יפנית (ואז גם לבקר ביפן… עוד חלום̷
- איטלקית (תמיד רציתי ואפילו יש לי ספר ודיסקים ללימוד… אבל אף פעם לא התמדתי… אולי הגיע הזמן)
- סריגה (בהשפעת שפרה)
- פיתוח קול (אני כל כך אוהבת לשיר ואף פעם לא למדתי פיתוח קול̷
- לימודי תואר ראשון בפרסום / תקשורת / כללי (ואז אוכל לשלב כמה תחומים שמעניינים אותי)
- צילום
נראה לכם שאני אספיק את כל זה ב- 5 וחצי שנים הקרובות? וזה עוד בלי לדבר על זה שאני גם רוצה לפחות ילד אחד לפני גיל 30… 
טוב, החלטתי.. אני מתחילה ללמוד לפחות חלק מזה מ-ע-כ-ש-י-ו!!! אשמח להמלצות על מקומות / אתרים למיניהם שמלמדים את מה שאני רוצה.
לכל אחד יש פירמידה אחרת שהוא בטוח שתגרום לו להיות מאושר. הפירמידה משתנה כל הזמן אבל השלבים שלה בסה”כ קבועים. גם לי יש פירמידה כזאת בעיני רוחי, ובכל יום אני פועלת להשלמת בנייתה. מה ייקרה כשאני אסיים לבנות אותה? מי יודע… בינתיים 24 שנים אני מנסה, עושה טעויות לפעמים, מרכיבה לבנים שמתגלות כלא מתאימות, מפרקת ובונה מחדש. אני לא יודעת אם אי פעם היא תושלם אבל פעולת הבנייה כשלעצמה, למרות שמעייפת מאוד, גם מספקת באותה מידה.
כיום, אני יכולה להגיד בלב שלם שהפירמידה קרובה מאי פעם לשלמות. בשנים האחרונות עשיתי שינויים רבים שעזרו להרכיב אותה - ירדתי במשקל, התחלתי להתאמן, הכרתי את בן הזוג המקסים שלי וגם פחות או יותר התאפסתי על קריירה וכיוון לחיים. אבל כל יום אני נאבקת כדי שכל הלבנים יידבקו כמו שצריך ושאני אוכל להגיע כבר לראש הפירמידה. מה עוד חסר לי? למרות הירידה במשקל, המחמאות מהסביבה והאהבה שבן הזוג שלי נותן לי - יש עוד הרבה לשפר מבחינת הביטחון העצמי שלי… ואני עובדת על זה. לפני שנה התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה והגעתי למסקנה שזה לא מתיישב היטב בפירמידה שלי - אז עזבתי לטובת מה שנראה לי מתאים יותר - פרסום וקופירייטינג. אני עדיין לא יודעת אם החלק הזה יהיה עוד יציב בפירמידה שלי או לא אבל כולי תקווה שכך יהיה הדבר ואני אדע זאת ממש עוד מעט, כשאתחיל ללמוד.
בבלוג הזה אני אשתף אותכם במירוץ הבלתי פוסק שלי להשלמת הבנייה, המרוץ לעבר האושר והמימוש העצמי שלי. מקווה שתהנו, תגיבו ותסייעו, תלמדו להכיר אותי מפעם לפעם, ותשתפו גם אותי במירוץ לבניית פירמידת האושר שלכם.
להתראות בינתיים ושיהיה יום מלא אושר!