גם כשסוף סוף אני מתחילה לחשוב שאולי מצאתי את מה שאני רוצה באמת לעשות בחיים קורה משהו שמטלטל אותי לגמרי.

האם באמת ניתן לעבוד בתחום הפרסום וגם להיות אמא? האם ניתן להשקיע במשפחה ובעבודה בענף הפרסום בו זמנית? בחיי שחשבתי שכן… עד שקופירייטרית מקסימה שעבדה אצלנו, שהיא גם אמא ל- 2 ילדים מתוקים פוטרה בשבוע שעבר.

למה היא פוטרה? זה לא שהיא לא הייתה טובה, כי כולם יודעים שהיא הייתה פשוט מבריקה מבחינה מקצועית. היא פוטרה כי לא יכלה לעבוד במשרה מלאה מצאת החמה עד צאת הנשמה. בפועל היא עבדה 3.5 ימים בשבוע.וזה לא התאים להם, אז ככה באמצע המיתון, פיטרו את המודל לחיקוי הכי מוחשי שיכולתי למצוא לעצמי…  לא פעם ציינתי זאת בפניה. הרי גם אני רוצה להיות קופירייטרית שמצליחה לתמרן בין עבודה, ילדים ובעל. אבל כנראה שמה שנראה כטוב מכדי להיות אמיתי הוא באמת כזה. בענף תובעני ודורש כמו ענף הפרסום, כנראה שאתה צריך להשקיע את כל כולך בעבודה. ואני לא כזאת.

כיום אולי זה אפשרי, אבל מה יהיה בעוד כמה שנים שארצה להקים משפחה? האם אצטרך לעזוב או לנסות את מזלי כפרילנסית כי אף משרד לא יסכים לקצץ בהיקף המשרה שלי?

הבחורה שפוטרה נתנה לי עצה - להמשיך ולעשות עוד דברים בנוסף להתמקדות המקצועית בקופירייטינג - אם זה אפיית העוגות או לימודי מקצוע אחר. כי אני לא יודעת מתי אצטרך אותם. אבל אני עדיין לא יודעת מה מעניין אותי באמת חוץ מזה.

ובינתיים אני רק רוצה להיות קופירייטרית טובה מספיק כדי שאולי זה עוד יהיה אפשרי לשלב בין הכל אחרי צבירת וותק.

מקווה שהכל יסתדר בדרך הכי נכונה.

לא כתבתי כבר כמעט חודשיים… וזה לא שלא קרה שומדבר מעניין, אלא בעיקר חוסר זמן, מבורך בעיקרו.סה”כ אני מאוד מרוצה מהחיים

אני ממשיכה להנות בלימודים, קיבלנו הרבה פרויקטים מעניינים שהעסיקו אותי המון.

אני מרגישה שאני מפתחת את היצירתיות שלי יותר ויותר מיום ליום, וזאת הרגשה נפלאה. בעבודה לאחרונה התחלתי להשתלב פעם בשבוע בקריאייטיב עם הקופירייטרים שלנו, ולא רק שזה מצויין לניסיון ולרזומה שלי, אני מרגישה שבכל יום כזה אני לומדת כמו בעשרה שיעורים בלימודים לפחות…

לאחרונה גם פיתחתי תחביב חדש ומהנה, שגם הוא מדגיש את פרץ היצירתיות שיש לי בזמן האחרון… התחלתי לפסל בבצק סוכר. למען האמת התחלתי לעשות זאת בתור תחביב כבר לפני כמעט שנתיים, אבל לפני כמה שבועות השתתפתי בסדנה שניתנה לי כמתנה ליומולדת (נולדתי ביולי אבל רק עכשיו החלטתי לנצל את השובר) הייתי בסדנת פיסול בבצק סוכר, נהניתי מכל רגע וקיבלתי המון טיפים. לשמחתי גיליתי שיש חנות מדהימה ליד הבית שלי שמוכרת את כל מה שצריך לכך, והתחלתי לפסל בהנאה עוגות ועוגיות, בינתיים לחברים ומשפחה :).

נותנת לכם להתרשם מ- 2 עוגות שהכנתי,  אחת בסדנה ואחת למשלוח מנות בפורים.ואפילו כבר קיבלתי הזמנה לעוגה מחברה לעבודה שלבן שלה יש יומולדת בקרוב… אולי אני אתחיל לעשות את זה כהכנסה צדדית… לא יזיק לי עוד קצת כסף, במיוחד שההעלאה בשכר שהובטחה לי כבר לפני כמה חודשים מתעכבת בגלל “המצב במשק”…

אז, מקווה שהתמונות ימתיקו לכם את הסופ”ש… שיהיה סופ”ש מדהים!

לשם שינוי הסופ”ש שלנו התחיל ביום חמישי. המתוק שחקן כדוריד, ובד”כ יש לו אימון מאוחר ביום חמישי ומשחק ביום שישי. הפעם הוא היה בחופש, אז יצאנו ביום חמישי ל”בובה מארה” בארבעה, אני חייבת לציין שהופתעתי לטובה, מבחוץ זה נראה כמו בניין מוזר (רשום עליו “בית הקואפורציה”). אני כל יום עוברת שם ואף פעם לא ידעתי שיש שם מועדון… היה מעולה! אחלה מוזיקה, אווירה סבבה, מאוד מזכיר את ה”לאנדן”, אבל הפעם הקירבה אלינו הביתה והאווירה ניצחה. גם התחושה היא הרבה פחות של “שוק בשר”, שזה כבר מעולה מבחינתי. שנינו שתינו המווווווון (המתוק - 8 וודקה רדבול, אני - 3 כוסות יין שהפילו אותי).אח”כ נפגשנו עם חבר שהמתוק לא התראה איתו יותר מ- 4 שנים… אני בקושי זוכרת מה היה שם, בעיקר הייתי שקועה בשיחה עם החברה שלו, שנמצאת לפני גיוס (היא בגיל של אחי הקטן אז מצאתי נושאים לשיחה כמו - בגדים, תפקידים בצבא וכו’… היה מרתק, או שלא)

למחרת התפנקנו במסג’ שוודי ויום בספא של ה”הולמס פלייס”…אני ממליצה בחום ללכת. המסג’יסט היה מעולה.היה שלב שהוא נגע לי בנקודה בשכמות שלטענתו אוגרת את כל הרגשות המודחקים שלנו וכל לחצי החיים. ברגע שהוא לחץ על הנקודה, בלי התראה מוקדמת התחלתי לצחוק למשך כמה שניות ואח”כ לבכות… בכי טוב כזה, משחרר. לא יודעת מה היה פשר הבכי אבל הרגשתי בסוג של אקסטזה אח”כ, וכל שאר היום הייתי מאוד רגועה… הפעם השתדלתי לא לנסות להסביר את הבכי, אלא התמסרתי אליו והשתחררתי. זאת היתה הרגשה מעולה. מסתבר שזה קורה כמעט לכל מי שלוחצים לו על הנקודה הזאת, חלק בוכים, חלק צוחקים… אבל כמעט לכולם זה משחרר משהו. מעניין לא?

אתמול בלילה שברתי שיא אישי כששתיתי בקבוקי וחצי של יין לבן לבד… התחלתי כשראינו ואלס עם באשיר והמשכתי ב”ארמדילו” בדיזנגוף - בן גוריון (אחלה מקום אגב).

לגבי “ואלס עם באשיר”, עדיין לא החלטתי מה אני חושבת עליו,בינתיים אני אסתפק בלהגיד שזה סרט חזק ועשוי מאוד טוב, ולדעתי הוא גם יזכה באוסקר. בגדול,  זה נראה לי כמו סרט על טראומות אישיות מהמלחמה ולכן קשה לי לשפוט אותו מבחינה פוליטית, וגם לצערי אין לי מספיק ידע על מלחמת לבנון.  אבל אני ממליצה לראות בלי קשר לדעות הפוליטיות שלכם.

שיכרון חושים בתל אביב

ועכשיו צריך לחזור לעבודה, ההאנג אובר כבר יעבור מתישהו…

החלטתי לשנות את העיצוב של הבלוג למשהו קצת יותר אופטימי. גם שיניתי את השם מ”המירוץ” אל האושר ל”דרך” אל האושר. אני לא חושבת שצריך לרוץ יותר, אלא לחיות את החיים בצעדים קטנים לקראת המטרות שלי. זה מה שמסב לי אושר

עברו עלי שבועיים מתישים בעבודה ובכלל. כל יום היה עמוס מהבוקר עד הלילה ולא היה לי זמן לנשום אז לא כתבתי. כתבתי הרבה למען האמת, אבל לא בבלוג…
בטח ה”תודה” שלי בפוסט הקודם מעוררת קצת תהיות…ההסבר הוא שהייתי באימון אישי עם מאמן מקסים מ”תות” בשבוע שעבר. בניגוד למה שחשבתי, פגישה אחת ככל הנראה הספיקה לי וקיבלתי את מה שהייתי צריכה. אפילו המאמן עצמו הסכים איתי.

ישבנו כמעט שעתיים שעברו מהר מאוד… במהלכן הבנו ביחד שהבעיה היחידה שלי בחיים היא הגישה שלי.  הרי כל דבר שרציתי בחיים השגתי, בעזרת הרבה עבודה קשה אבל התוצאות בשטח וזה ממש לא מובן מאליו. ועכשיו במקום להנות מכל המתנות שהענקתי לעצמי (אם זה הירידה במשקל או הזוגיות או הדירה או העבודה או הלימודים או באמת הרבה מאוד דברים… )אני מפחדת לאבד את כל זה, מפחדת מרגרסיה ומפחדת שאני לא ראויה לכל זה.

אז המשימה החדשה שלי בחיים היא לשנות גישה,והפעם באמת החלטתי לעבוד על זה. אז החגיגה מתחילה…  כל יום אני מודה על משהו שיש לי בחיים, ולמזלי הטוב יש הרבה ממה לבחור. אין ספק שאני כבר מחייכת הרבה יותר ומרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. וזה לא ייאמן עד כמה זה מקרין על הסביבה שלי. כל היום אני מקבלת מחמאות. אומרים לי שאני נראית טוב, שואלים אם עשיתי שינוי בשיער או אם קרה לי משהו מיוחד… איזה כיף!

זה מזכיר לי סיפור שקראתי לא מזמן בבלוג של אלון גל מ”תות” -

הסיפור על מריה גוואדלופה:
מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא הייתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא  גבוהה, היא לא הייתה שמנה ולא רזה, לא במיוחד יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה…
מריה גוואדלופה הייתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים  ששמו לב לקיומה, שאמרו שאף היא אישה אפורה ומשעממת.

בוקר אחד, בדרך לעבודה, מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. בחנות היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. מריה הניחה את הכובע על ראשה ו… הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה “אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה”. האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, נגשה למריה ואמרה לה: “גברתי הכובע פשוט הולם אותך”. הקונה השנייה שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה: “גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך”.

מריה ניגשה אל המראה הגדולה… הביטה בדמותה המשתקפת… ולראשונה בחייה הבוגרים, מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב.
בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.

כשעברה ליד בית הקפה שהיתה עוברת לידו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה: “הי דרלינג, נראית טוב… חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?” מריה חייכה בבישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.

כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב… מעולם לפני כן הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ללאנץ’ בתרוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה. למרבה הפתעתה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.
כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצילצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. “מריה” היא אמרה בהפתעה, “כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה”.
“כן אמא” אמרה מריה “זה הכל בזכות הכובע”.

האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: ” מריה, איזה כובע?” מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא היתה  מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים.

היא לא זכרה שהורידה אותו במונית… היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים… היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב… היא שיחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו… והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב…

מוסר השכל:
כישרונותייך ויכולותייך הם מצב נתון בזמן נתון.
הצלחתך תקבע ע”פ מה שאתה חושב עליהם יותר מכל דבר אחר.  

אז אני מאחלת לכם שתמיד תלבשו את הכובע שעושה לכם הכי טוב!

אין ספק שעברתי כרגע חוויה מעצימה ומעולה. אני אכתוב על זה בקרוב בטוח. אבל בינתיים רק תודה אחת גדולה לפני השנה האזרחית החדשה.

תודה על החיים שיש לי

 

חצות, אני יושבת מול המחשב ומתרגמת שירים של לאונרד כהן. זאת המשימה שקיבלנו כשיעורי בית. משימה לא קלה, אך בהחלט מעניינת.ניסיתי לתרגם כמה שירים עד שבחרתי  את Dance me to the end of love הגאוני שלו, גם כי זה שיר חזק מאוד לטעמי וגם כי אני לא ממש מכירה לעומק עוד הרבה שירים שלו….(ולא לכעוס עלי בבקשה!) קראתי באינטרנט שהשיר הזה נכתב על השואה, על היהודים שהיו מנגנים או רוקדים בשביל הנאצים. זה בדיוק מתקשר לי למה שלמדנו היום בשיעור - קונטקסט. כמה זה משמעותי באיזה הקשר נעשים / נאמרים דברים. שזה משנה את כל הפרשנות.בגלל הפרשנות הזאת אני מאמינה שהצלחתי לתרגם את השיר כמו שלאונרד כהן היה רוצה (ומקווה שזה לא נשמע יומרני מדי): מלא תשוקה אך עם זאת מלא חספוס, כאב ועצב. זה בטח יעבור עוד אי אלו ליטושים לפני שאני אגיש… אבל בינתיים אני מרוצה.

חוץ מזה אני כבר יומיים חולה בבית. אני מתארת לעצמי כמה עבודה מחכה לי מחר וזה נורא מלחיץ… נקווה שיהיה בסדר.

בסופ”ש התקנו מדפים ווילונות חדשים בדירה, אחרי כמעט שלושה חודשים אני גאה להכריז שאני מרגישה פה לחלוטין בבית… רק חסרה לי איזה תמונה גדולה לתלות בחדר שינה כדי להשלים את עיצוב הפנים- אני אשמח לרעיונות אגב…

עוד לא עשינו חנוכת בית… אני חושבת שהגיע הזמן - אולי אחרי שנמצא תמונה

עד עכשיו אני לא יכולה לשים את האצבע למה. מי שלא מכיר אותי כל כך טוב חושב שיש לי חתיכת שריון… אבל כיאה לבת מזל סרטן השיריון הוא חיצוני ומבפנים אני רכה ואמוציונאלית יותר מכל בן אדם אחר שאני מכירה.

קל לגרום לי לבכות, קל לרגש אותי וקל גם להכעיס אותי. אבל למה בכיתי אתמול?! וזה לא רק אתמול אבל לאחרונה כבר 3 פעמים היו לי התפרצויות בכי לא ברורות. למה דווקא בתקופה שהכי טוב לי בחיים אני בוכה כל כך הרבה?! יש לי כל כך הרבה מזל שהמתוק מבין, מחבק, מחזק ודואג. יש לי מזל שיש לצידי מישהו שמקשיב לשטויות שלי בשיחות עמוקות לתוך הלילה. יש לי מישהו שמכניס אותי לפרופורציה ומקבל אותי עם כל הרגשי הזה..
טוב לי, באמת שטוב לי…  בלימודים, בעבודה, בזוגיות, בדירה החדשה… ואולי בגלל שכל כך טוב אני מפחדת שזה ייגמר וזה מה שמכניס אותי ללחץ?
בימים האחרונים אני שומעת המון על מוות, מחלות, פרידות ואסונות שאני לא מאחלת לאף אחד, אבל כולנו יודעים שזה יכול לקרות לכולנו. ברגע שאני מתחילה לחשוב על כל זה אני שוב נותנת לפחד המשתק הזה להשתלט עלי, ואז אני מתפרקת.

אולי אני פשוט אלך לטיפול?

הזוי לגמרי.. אין לי מילים אחרות לתאר את היום הראשון ללימודי הקופי. פשוט הזוי לגמרי! בחיים שלי לא חוויתי יום לימודים כזה… אבל כנראה שזה נורמלי בלימודי מקצוע שכדי להצליח בו צריך להוכיח יצירתיות ותעוזה יותר מכל דבר אחר.

היינו אוסף מוזר של אנשים מכל הסוגים והמינים - היה שם ערס, טרנסג’נדר (גבר שהיה פעם אישה), איש הייטק בן 42 עם תואר שני ו-2 ילדים, ראפר, כפיל של בן גוריון, כפיל של הארי פוטר, בחורה דתיה שהיא גם אם חד הורית שבעלה נהרג בתאונת דרכים, בחור חרדי, החנונית של בית הספר, סטנדאפיסט, אמן מתוסכל, סופרת, סטלן, אופנוענית, ווכחן, סקסיסט, חרמן … וכמובן גם אני. מעניין איך היו מגדירים אותי? מה חשבו עלי?! אני הרגשתי משעממת יחסית לסיפורים שהיו שם… ואיכשהו אני יחסית בסדר עם זה…
מה שכן, אני קצת מאוכזבת מעצמי על הדרך בה בחרתי להציג את עצמי. היו לי כל כך הרבה דברים יצירתיים להגיד אבל כשהגיע תורי (יחסית בהתחלה כיאה לאחת ששם משפחתה מתחיל ב-ב) נאלמתי דום ורעדתי, מה שלא מתאים לי בד”כ ולא אמרתי שום דבר ממה שתכננתי.. סה”כ הייתי בסדר אבל הסיפור שלי היה די משעמם יחסית לשל כולם ואני בספק אם מישהו זוכר אותו (אפילו אני בקושי זוכרת מה אמרתי בסוף). לא אמרתי שפעם שקלתי 18 ק”ג יותר מהיום, לא אמרתי שהשתתפתי בקמפיין של הבית ספר המתחרה לקופירייטינג… לא אמרתי שום דבר מעניין.. מה עבר עלי?! פעם הבאה אני לא אלחץ ככה… מבטיחה (לעצמי לפחות אבל גם לכם)
חוץ מזה היה נחמד, לא ממש למדנו, כי כדי ש- 48 אנשים (ועוד עם כאלה סיפורים̷ יציגו את עצמם דרושות לפחות שעתיים.

אחרי שיצאתי משם הרגשתי לחלוטין המומה ומרוקנת מאנרגיות… לקח לי הרבה זמן למצוא 2 מילים שיגדירו את ההרגשה…

הגעתי הביתה, קראתי קצת את “יער נורווגי” (עד עכשיו עושה רושם מצויין. תודה על ההמלצה מהמגיבים בבלוג של greentul). המתוק הגיע הביתה ב- 23:00 אחרי יום מטורף משלו, נתתי לו נשיקה, קשקשנו קצת על היום שחלף ולא הרבה אחרי זה פשוט נשפכתי לישון והוא המשיך לעבוד על המחשב.

מעניין אותי איך יהיה המשך הקורס… מחכה כבר ליום חמישי.

גם היום צפוי לי יום עמוס לא פחות:

עוד מעט אני יוצאת מהעבודה כדי להצטלם לערוץ 2, לתכנית על שומרי משקל (בתור חברת כבוד)… מעניין מה יהיה. (כמובן שאני אעדכן).

הערב אני והמתוק הולכים לראות את שלמה ארצי בהופעה בזאפה… קניתי לו את הכרטיסים מתנה ליומולדת 24 שהיה לפני חודש וחצי. קצת זמן איכות רק אני והמתוק לא יזיק (לשנינו).

חוץ מזה שאנחנו אוהבים את שלמה מאוד ואף פעם לא היינו בהופעה, זה גם השיר שהתנגן במערכת כשהתנשקנו בפעם הראשונה ותמיד עושה לי טוב, בתקווה שגם לכם:

אני קצת בהלם שהיום שכל כך חיכיתי לו סוף סוף מגיע… מחר אני מתחילה ללמוד קופירייטינג!!!

אני מצפה ליום הראשון ללימודים כאילו אני מתחילה כתה א’. אפילו קניתי קלמר חדש, מחברת ורודה ועטים חדשים וצבעוניים כדי להפוך את חוויית הלמידה ליותר כיפית (וגם כי יש לי תירוץ להיכנס לאופיס דיפו ולקנות ציוד… אני מרגישה שם כמו ילדה בחנות ממתקים עם כל המבחר המדהים הזה…).

אתמול העליתי זכרונות עם המתוק על איפה היינו לפני שנה בדיוק - אני - מדוכאת באוניברסיטה בלימודי מקצוע שלא מעניין אותי. הוא - עוד היה בקבע, וכל בוקר כשהוא היה יוצא מוקדם מוקדם עם המדים וריח האפטרשייב המדהים שלו נתן לי נשיקה שהשאירה את הריח שלו עלי כל היום בלימודים והיה לי קשה להתרכז… לגור אצל ההורים…לנסוע מאוחר בערב חצי שעה אחד לשני כדי להיות ביחד אחרי שסיימנו את כל המטלות האישיות שלנו (אני - לימודים / עבודה. הוא - אימוני כדור-יד).

אמנם זאת לא הייתה תקופה רעה,אבל כל כך הרבה השתנה מאז… ומאוד לטובה.

אני כל כך שמחה להתחיל דרך חדשה…  אני נמצאת במקום טוב, באמת! כיף לי איפה שאני
אקנח עם שיר שמתנגן לי מהבוקר בראש… גם מזכיר לי את התקופה ההיא לפני שנה וכמובן שגם כל כך מתאים לתאר את ההרגשה שלי כרגע: