לא כתבתי כבר כמעט חודשיים… וזה לא שלא קרה שומדבר מעניין, אלא בעיקר חוסר זמן, מבורך בעיקרו.סה”כ אני מאוד מרוצה מהחיים

אני ממשיכה להנות בלימודים, קיבלנו הרבה פרויקטים מעניינים שהעסיקו אותי המון.

אני מרגישה שאני מפתחת את היצירתיות שלי יותר ויותר מיום ליום, וזאת הרגשה נפלאה. בעבודה לאחרונה התחלתי להשתלב פעם בשבוע בקריאייטיב עם הקופירייטרים שלנו, ולא רק שזה מצויין לניסיון ולרזומה שלי, אני מרגישה שבכל יום כזה אני לומדת כמו בעשרה שיעורים בלימודים לפחות…

לאחרונה גם פיתחתי תחביב חדש ומהנה, שגם הוא מדגיש את פרץ היצירתיות שיש לי בזמן האחרון… התחלתי לפסל בבצק סוכר. למען האמת התחלתי לעשות זאת בתור תחביב כבר לפני כמעט שנתיים, אבל לפני כמה שבועות השתתפתי בסדנה שניתנה לי כמתנה ליומולדת (נולדתי ביולי אבל רק עכשיו החלטתי לנצל את השובר) הייתי בסדנת פיסול בבצק סוכר, נהניתי מכל רגע וקיבלתי המון טיפים. לשמחתי גיליתי שיש חנות מדהימה ליד הבית שלי שמוכרת את כל מה שצריך לכך, והתחלתי לפסל בהנאה עוגות ועוגיות, בינתיים לחברים ומשפחה :).

נותנת לכם להתרשם מ- 2 עוגות שהכנתי,  אחת בסדנה ואחת למשלוח מנות בפורים.ואפילו כבר קיבלתי הזמנה לעוגה מחברה לעבודה שלבן שלה יש יומולדת בקרוב… אולי אני אתחיל לעשות את זה כהכנסה צדדית… לא יזיק לי עוד קצת כסף, במיוחד שההעלאה בשכר שהובטחה לי כבר לפני כמה חודשים מתעכבת בגלל “המצב במשק”…

אז, מקווה שהתמונות ימתיקו לכם את הסופ”ש… שיהיה סופ”ש מדהים!

לשם שינוי הסופ”ש שלנו התחיל ביום חמישי. המתוק שחקן כדוריד, ובד”כ יש לו אימון מאוחר ביום חמישי ומשחק ביום שישי. הפעם הוא היה בחופש, אז יצאנו ביום חמישי ל”בובה מארה” בארבעה, אני חייבת לציין שהופתעתי לטובה, מבחוץ זה נראה כמו בניין מוזר (רשום עליו “בית הקואפורציה”). אני כל יום עוברת שם ואף פעם לא ידעתי שיש שם מועדון… היה מעולה! אחלה מוזיקה, אווירה סבבה, מאוד מזכיר את ה”לאנדן”, אבל הפעם הקירבה אלינו הביתה והאווירה ניצחה. גם התחושה היא הרבה פחות של “שוק בשר”, שזה כבר מעולה מבחינתי. שנינו שתינו המווווווון (המתוק - 8 וודקה רדבול, אני - 3 כוסות יין שהפילו אותי).אח”כ נפגשנו עם חבר שהמתוק לא התראה איתו יותר מ- 4 שנים… אני בקושי זוכרת מה היה שם, בעיקר הייתי שקועה בשיחה עם החברה שלו, שנמצאת לפני גיוס (היא בגיל של אחי הקטן אז מצאתי נושאים לשיחה כמו - בגדים, תפקידים בצבא וכו’… היה מרתק, או שלא)

למחרת התפנקנו במסג’ שוודי ויום בספא של ה”הולמס פלייס”…אני ממליצה בחום ללכת. המסג’יסט היה מעולה.היה שלב שהוא נגע לי בנקודה בשכמות שלטענתו אוגרת את כל הרגשות המודחקים שלנו וכל לחצי החיים. ברגע שהוא לחץ על הנקודה, בלי התראה מוקדמת התחלתי לצחוק למשך כמה שניות ואח”כ לבכות… בכי טוב כזה, משחרר. לא יודעת מה היה פשר הבכי אבל הרגשתי בסוג של אקסטזה אח”כ, וכל שאר היום הייתי מאוד רגועה… הפעם השתדלתי לא לנסות להסביר את הבכי, אלא התמסרתי אליו והשתחררתי. זאת היתה הרגשה מעולה. מסתבר שזה קורה כמעט לכל מי שלוחצים לו על הנקודה הזאת, חלק בוכים, חלק צוחקים… אבל כמעט לכולם זה משחרר משהו. מעניין לא?

אתמול בלילה שברתי שיא אישי כששתיתי בקבוקי וחצי של יין לבן לבד… התחלתי כשראינו ואלס עם באשיר והמשכתי ב”ארמדילו” בדיזנגוף - בן גוריון (אחלה מקום אגב).

לגבי “ואלס עם באשיר”, עדיין לא החלטתי מה אני חושבת עליו,בינתיים אני אסתפק בלהגיד שזה סרט חזק ועשוי מאוד טוב, ולדעתי הוא גם יזכה באוסקר. בגדול,  זה נראה לי כמו סרט על טראומות אישיות מהמלחמה ולכן קשה לי לשפוט אותו מבחינה פוליטית, וגם לצערי אין לי מספיק ידע על מלחמת לבנון.  אבל אני ממליצה לראות בלי קשר לדעות הפוליטיות שלכם.

שיכרון חושים בתל אביב

ועכשיו צריך לחזור לעבודה, ההאנג אובר כבר יעבור מתישהו…

היום תלו בכניסה לבניין שבו אני עובדת דגלי ישראל גדולים ומרשימים. הדגלים מתנופפים ברוח הקרה, ואני לא יכולה שלא לחשוב שגם אנחנו תלויים באוויר, תלושים מהמציאות ומוחזקים ע”י מקל אחד שצריך להיות איתן ברגעים הקשים האלה. מקווה שאנחנו חזקים ושנישאר חזקים. אני אוהבת את המדינה שלנו ואת החיילים שלנו ומאחלת לכולם שיחזרו הביתה בשלום, אבל שהפעם בסוף הלחימה / מבצע לא נגלה שהכל היה לשווא.

החלטתי לשנות את העיצוב של הבלוג למשהו קצת יותר אופטימי. גם שיניתי את השם מ”המירוץ” אל האושר ל”דרך” אל האושר. אני לא חושבת שצריך לרוץ יותר, אלא לחיות את החיים בצעדים קטנים לקראת המטרות שלי. זה מה שמסב לי אושר

עברו עלי שבועיים מתישים בעבודה ובכלל. כל יום היה עמוס מהבוקר עד הלילה ולא היה לי זמן לנשום אז לא כתבתי. כתבתי הרבה למען האמת, אבל לא בבלוג…
בטח ה”תודה” שלי בפוסט הקודם מעוררת קצת תהיות…ההסבר הוא שהייתי באימון אישי עם מאמן מקסים מ”תות” בשבוע שעבר. בניגוד למה שחשבתי, פגישה אחת ככל הנראה הספיקה לי וקיבלתי את מה שהייתי צריכה. אפילו המאמן עצמו הסכים איתי.

ישבנו כמעט שעתיים שעברו מהר מאוד… במהלכן הבנו ביחד שהבעיה היחידה שלי בחיים היא הגישה שלי.  הרי כל דבר שרציתי בחיים השגתי, בעזרת הרבה עבודה קשה אבל התוצאות בשטח וזה ממש לא מובן מאליו. ועכשיו במקום להנות מכל המתנות שהענקתי לעצמי (אם זה הירידה במשקל או הזוגיות או הדירה או העבודה או הלימודים או באמת הרבה מאוד דברים… )אני מפחדת לאבד את כל זה, מפחדת מרגרסיה ומפחדת שאני לא ראויה לכל זה.

אז המשימה החדשה שלי בחיים היא לשנות גישה,והפעם באמת החלטתי לעבוד על זה. אז החגיגה מתחילה…  כל יום אני מודה על משהו שיש לי בחיים, ולמזלי הטוב יש הרבה ממה לבחור. אין ספק שאני כבר מחייכת הרבה יותר ומרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. וזה לא ייאמן עד כמה זה מקרין על הסביבה שלי. כל היום אני מקבלת מחמאות. אומרים לי שאני נראית טוב, שואלים אם עשיתי שינוי בשיער או אם קרה לי משהו מיוחד… איזה כיף!

זה מזכיר לי סיפור שקראתי לא מזמן בבלוג של אלון גל מ”תות” -

הסיפור על מריה גוואדלופה:
מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא הייתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא  גבוהה, היא לא הייתה שמנה ולא רזה, לא במיוחד יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה…
מריה גוואדלופה הייתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים  ששמו לב לקיומה, שאמרו שאף היא אישה אפורה ומשעממת.

בוקר אחד, בדרך לעבודה, מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. בחנות היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. מריה הניחה את הכובע על ראשה ו… הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה “אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה”. האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, נגשה למריה ואמרה לה: “גברתי הכובע פשוט הולם אותך”. הקונה השנייה שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה: “גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך”.

מריה ניגשה אל המראה הגדולה… הביטה בדמותה המשתקפת… ולראשונה בחייה הבוגרים, מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב.
בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.

כשעברה ליד בית הקפה שהיתה עוברת לידו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה: “הי דרלינג, נראית טוב… חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?” מריה חייכה בבישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.

כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב… מעולם לפני כן הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ללאנץ’ בתרוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה. למרבה הפתעתה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.
כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצילצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. “מריה” היא אמרה בהפתעה, “כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה”.
“כן אמא” אמרה מריה “זה הכל בזכות הכובע”.

האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: ” מריה, איזה כובע?” מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא היתה  מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים.

היא לא זכרה שהורידה אותו במונית… היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים… היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב… היא שיחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו… והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב…

מוסר השכל:
כישרונותייך ויכולותייך הם מצב נתון בזמן נתון.
הצלחתך תקבע ע”פ מה שאתה חושב עליהם יותר מכל דבר אחר.  

אז אני מאחלת לכם שתמיד תלבשו את הכובע שעושה לכם הכי טוב!

עכשיו אני סופית קיימת בבלוגספירה

צחי נידב אותי בטוב לבו לספר 7 עובדות לא ידועות עלי.

כמנהג המשחק אני מנדבת עוד כמה בלוגרים חביבים: רן, יובל, אדר, זרש, אור ושפרה (מקווה שתחזרי בקרוב לכתוב את הבלוג שלך )

אז הנה זה מתחיל:

1. כשהייתי בת 4 הלכתי עם אבא שלי לביעור חמץ בפסח. היה לי די משעמם אז הסתובבתי וחקרתי את הסביבה, שלפתע נתקלו עיני במשהו מנצנץ ליד אחד פחי הצפרדע הגדולים שהיו באיזור. מיד, כמו ילדה ממושמעת, קראתי לאבא שלי שיבדוק מה זה. מסתבר שזאת הייתה חנוכיית זהב, 14 קאראט מדהימה בצורת מגן דוד. עד היום היא בבית הוריי, מוצבת בגאווה ומתנשאת מעל שאר החנוכיות הפשוטות. יום אחד, כשיהיה לי בית ומשפחה משלי אולי אקח את החנוכייה מההורים. בינתיים נראה לי שטוב לה שם

2. לפני קצת יותר משנתיים, ירדתי 18 ק”ג. אף פעם לא הייתי ילדה שמנה במיוחד אבל השמנתי המון בטיול שעשיתי למרכז ודרום אמריקה אחרי הצבא. כשחזרתי לארץ הורדתי את כל מה שהעליתי ועוד עודפים שהיו מנת חלקי כבר כמה שנים לפני כן. בסוף התהליך אפילו הופעתי על השער של מגזין “שומרי משקל”. כיום אני עדיין אדם שמן בגוף של בן אדם רזה, לא נראה לי שאני אי פעם ארגיש רזה. יש לי מלא תסביכים בקטע הזה, אבל את זה אתם כבר יודעים בעצם…

3. כשהייתי קטנה, בערך בת 9 או 10, הייתה לי חתולה בשם “נעמי”…(קיבלנו אותה בשבועות ואמא שלי התעקשה על השם… עדיף מ”עורפה” או “רות” לא?) יום אחד החתולה פשוט נעלמה. ההורים שלי אמרו לי שהיא ברחה וכנראה מצאה בית חדש. הייתי מאוד עצובה אבל קיוויתי שטוב לה. אחרי כמה חודשים טובים דודה שלי חסרת הטאקט “פלטה” שבעצם נעמי נדרסה בכביש ליד הבית שלי וההורים שלי קברו אותה בגבעה מאחורי הבית. מאז אני שונאת חתולים, וגם לי לא ברורה הסיבה או ההקשר…

4. כשהייתי בגיל ההתבגרות הייתי תולעת ספרים. עד היום אני מאוד אוהבת לקרוא אבל בתקופת ביה”ס היסודי ועד התיכון לא היה יום שלא קראתי ספר. זכורה לי במיוחד תקופה של קריאת סדרת “חלומות מתוקים” הקיטשית להחריד שקראתי בסוף ביה”ס היסודי. בתקופה הזאת כל יום סיימתי ספר ולמחרת כבר החלפתי שוב בספרייה… מהרגע שהייתי באה הביתה ועד הרגע שהלכתי לישון זה מה שהייתי עושה. אפילו כתבתי ספר באורך מלא באותה תקופה (האמת שיש לי כמה). לא הראיתי את הספרים האלה לאף אחד מעולם, אבל אני עדיין שומרת אותם.

5. בגיל 14-15הערצתי את היי פייב. ברמה של הקלטת כל תוכנית ברדיו / טלוויזיה ותיוק כל דבר אפשרי שפורסם עליהם בעיתונים. הייתי די אובססיבית (לא לרמה חולנית אמנם). תמיד יישאר להם מקום חם בליבי. במיוחד לאמיר פיי גוטמן.

6. הייתי עם מוצץ עד גיל 5. תמיד היו לי בערך 10 מוצצים לידי. הם שימשו בתור טבעות על האצבעות (גם של הרגליים) והיו לי לפחות שניים בפה בזמן נתון (ולפעמים גם אחד באף). אגב, מדובר על המוצצים החומים המגעילים עם הריח של הגומי… לא ממש הראיתי שום רצון להיגמל עד שיום אחד שיחקתי עם המוצצים איזשהוא משחק תפקידים ומתוך משחק זרקתי אחד מהם על הרצפה. אחותי הגדולה (שהייתה אז בת 11) התלהבה שסוף סוף הגיע היום ובו נמאס לי מהמוצצים, אז היא גרמה לי לזרוק אחד מהחלון. ממש לא רציתי לעשות את זה, אבל מצד שני לא רציתי לאכזב וידעתי שיש לי עוד הרבה מוצצים גם ככה, אז הסכמתי. ברגע שהמוצץ נחת בגינה של הבניין חתולה שמנה במיוחד עברה. במשך כמה שנים טובות כל פעם שהיתה עוברת חתולה שמנה אחותי הייתה אומרת לי שזאת החתולה שאכלה לי את המוצץ (אולי בגלל זה אני בעצם שונאת חתולים?). שאר המוצצים נעלמו באורח פלא מיד אח”כ.

7.   הייתי פעמיים בפסטיבל “ברנינג מן” המדהים בארה”ב. מתה לחזור לשם שוב, אבל אין לי כל כך אפשרות כרגע.

כל הכבוד למי שנשאר וקרא עד פה….בהזמנות זו אאחל לכולכם חג חנוכה שמח!

ולטל - מחר היא חוזרת!!! מתרגשת בשבילך.

באמת שהיה לי… רציתי לכתוב על מה שהיה לי אתמול בלימודים, על שיעורי הבית המגניבים שנתנו לנו ואפילו על צירופי המקרים המצחיקים שקרו לי היום. אבל אני לא אכתוב על שום דבר מזה.

הערב חבר של המתוק חוגג יום הולדת במועדון בשעה 22:00. המועדון לא בתל אביב אלא בעיר העתיד - רחובות. ובנוסף - אין במועדון טלוויזיה. ולא, זאת לא ביקורת מועדונים…

היום משודר גמר האח הגדול ואני לא אוכל לצפות בו עד סופו (!!!)

אני כבר לא מתביישת להגיד קבל עם ועדה שהתמכרתי. בחודשיים האחרונים (הצטרפתי לקהל הצופים באיחור יחסית) הטלוויזיה שלי דלקה באופן קבוע על ערוץ 20, ביפ וערוץ 22. בישלתי עם הדיירים ביום שישי,  ניקיתי איתם את הבית, אכלתי איתם ארוחת ערב / בוקר / צהריים (כשהיה אפשר) ובעצם חייתי ונשמתי איתם. קשה לי להאמין שדווקא את הרגעים המכריעים אני לא אראה.

אני רק יכולה לקוות ששפרה או ליאון יזכו. אני אישית סימסתי לשפרה, למרות שבד”כ אני מתנגדת נחרצות למסחטת הכספים של ערוץ 2. סימסתי למרות שאני יודעת שזה לא ישנה כלום.
אנשים (באשקלון בעיקר) מישכנו את הבית שלהם כדי שיהיה להם כסף להצביע לבובליל. הם אפילו קראו לא להצביע לעינב אלא להשקיע את כל הקולות ביוסי. אלא אם כן משהו דרסטי יקרה (כמו התערבות של ההפקה לטובת מישהו אחר) יוסי בובליל יזכה. ואם כך אז העם (חה) אמר את דברו.

אולי זה דווקא טוב שאני לא אראה את זה קורה בLIVE…

איזה כיף זה לעבוד על משהו במשך שעות ארוכות ואז לגלות שלא עשינו מה שצריך? (נאמר בציניות כמובן….)

זוכרים את השיר של לאונרד כהן שהיה צריך לתרגם, ותירגמתי מילה במילה, תוך שימוש בחריזה נכונה ושמירה על העוצמה של השיר?! אז מסתבר שזה לא מה שהיה צריך לעשות… מילה אחת נעלמה מעיני בקריאת שיעורי הבית (אני מתרצת זאת בשעת הלילה המאוחרת כמובן) - “תרגמו תרגום סובייקטיבי את אחד משיריו של לאונרד כהן”. סובייקטיבי. בדיוק הפוך ממה שעמלתי עליו בקדחתנות… לשווא

זה פשוט לא עזב אותי מאתמול ולא ידעתי איך לעזאזל לעשות את זה… אפילו לרגע “תרגמתי” שיר שלם שלו מנקודת המבט של הכלב שלי… אבל אפילו אני חשבתי שזה טפשי מדי ומיד נעלמו מהמחשב כל העקבות המבישים של השיר הזה.

בסופו של דבר לדעתי הצלחתי להשלים את המשימה. ואולי עוד כמה שבועות אני גם אשתף במה שכתבתי ע”ג הבלוג. בינתיים רק שורת הכותרת לקוחה מתוך ה”תרגום” שלי.

 כתבתי בעצם על מה שמעסיק אותי כמעט כל יום, וכתבתי על זה קצת בעבר…  ריצוי ההורים, הרצונות שלהם לגביי והנטייה שלי לעשות את מה שמצופה ממני כל חיי. רק בשנה - שנתיים האחרונות באמת התחלתי לפעול כדי לשנות את זה והיום אני באמת עושה מה שאני רוצה, ורק מה שאני רוצה… הפסקתי לעשן בלי שלחצו עלי ודווקא מאז שעזבתי את בית ההורים, התחלתי לעשות ספורט בלי הלחץ של אמא שלי, התחלתי ללמוד מקצוע למרות שאמא שלי דואגת להגיד לי כל הזמן שזה לא מה שאני צריכה ללמוד… (אז מה כן? הנדסת גרעין? רפואה?) אבל בסוף גם היא קיבלה את זה (או לפחות כלפי חוץ…) כי היא הבינה שאני עושה מה שאני רוצה. לא שזה קל לי, אבל אני שמחה שלפחות אני עובדת על זה. אז לא, רופאה אני לא אהיה, וגם לא רקדנית, כפי שאתם כבר בטח יודעים… למרות שעד עכשיו רקדתי פחות או יותר לחליל של הסביבה, ובעיקר לחליל של אמא שלי.

אגב, אני לא מאמינה שאני מאכזבת מישהו אחרי הכל… אני לא עבריינית ולא הזקתי לאף אחד בחיי… בסופו של דבר מאוד גאים בי ושמחים שאני עושה את הבחירות שלי כראות עיני. אבל אם הייתי עושה הכל כפי שמצופה ממני, החיים שלי היו היום מאוד שונים.

הכי כיף לרקוד לחליל שלי… לבד

 אני רוצה להתחיל בתודה לכל התגובות המקסימות והמחזקות לפוסט הקודם. באמת ריגשתם אותי, אפילו ירדו לי דמעות שוב, אבל הפעם אלו היו דמעות של אושר, ולא אחרת… תודה!

חזרתי עכשיו משיעור כתיבה יצירתית. לא זכור לי מתי היתה הפעם האחרונה שנהנתי ככה משיעור כלשהו - לא בבית ספר ולא באוניברסיטה… היה מצוין ואפילו קיבלתי מחיאות כפיים לכמה דברים שכתבתי… זה נותן הרגשה כל כך טובה. אגב, אפילו מצאתי כמה חברים חדשים…

אני מחכה בקוצר רוח לשיעור הבא ביום שני!

עכשיו אני בבית.. עייפה מאוד אחרי היום המתיש הזה, אבל נראה לי שבכל זאת אני אצא היום… בא לי.

בינתיים אני אמשיך לקרוא קצת יער נורווגי.

שיהיה לכולנו ערב מקסים ואופטימי!

הזוי לגמרי.. אין לי מילים אחרות לתאר את היום הראשון ללימודי הקופי. פשוט הזוי לגמרי! בחיים שלי לא חוויתי יום לימודים כזה… אבל כנראה שזה נורמלי בלימודי מקצוע שכדי להצליח בו צריך להוכיח יצירתיות ותעוזה יותר מכל דבר אחר.

היינו אוסף מוזר של אנשים מכל הסוגים והמינים - היה שם ערס, טרנסג’נדר (גבר שהיה פעם אישה), איש הייטק בן 42 עם תואר שני ו-2 ילדים, ראפר, כפיל של בן גוריון, כפיל של הארי פוטר, בחורה דתיה שהיא גם אם חד הורית שבעלה נהרג בתאונת דרכים, בחור חרדי, החנונית של בית הספר, סטנדאפיסט, אמן מתוסכל, סופרת, סטלן, אופנוענית, ווכחן, סקסיסט, חרמן … וכמובן גם אני. מעניין איך היו מגדירים אותי? מה חשבו עלי?! אני הרגשתי משעממת יחסית לסיפורים שהיו שם… ואיכשהו אני יחסית בסדר עם זה…
מה שכן, אני קצת מאוכזבת מעצמי על הדרך בה בחרתי להציג את עצמי. היו לי כל כך הרבה דברים יצירתיים להגיד אבל כשהגיע תורי (יחסית בהתחלה כיאה לאחת ששם משפחתה מתחיל ב-ב) נאלמתי דום ורעדתי, מה שלא מתאים לי בד”כ ולא אמרתי שום דבר ממה שתכננתי.. סה”כ הייתי בסדר אבל הסיפור שלי היה די משעמם יחסית לשל כולם ואני בספק אם מישהו זוכר אותו (אפילו אני בקושי זוכרת מה אמרתי בסוף). לא אמרתי שפעם שקלתי 18 ק”ג יותר מהיום, לא אמרתי שהשתתפתי בקמפיין של הבית ספר המתחרה לקופירייטינג… לא אמרתי שום דבר מעניין.. מה עבר עלי?! פעם הבאה אני לא אלחץ ככה… מבטיחה (לעצמי לפחות אבל גם לכם)
חוץ מזה היה נחמד, לא ממש למדנו, כי כדי ש- 48 אנשים (ועוד עם כאלה סיפורים̷ יציגו את עצמם דרושות לפחות שעתיים.

אחרי שיצאתי משם הרגשתי לחלוטין המומה ומרוקנת מאנרגיות… לקח לי הרבה זמן למצוא 2 מילים שיגדירו את ההרגשה…

הגעתי הביתה, קראתי קצת את “יער נורווגי” (עד עכשיו עושה רושם מצויין. תודה על ההמלצה מהמגיבים בבלוג של greentul). המתוק הגיע הביתה ב- 23:00 אחרי יום מטורף משלו, נתתי לו נשיקה, קשקשנו קצת על היום שחלף ולא הרבה אחרי זה פשוט נשפכתי לישון והוא המשיך לעבוד על המחשב.

מעניין אותי איך יהיה המשך הקורס… מחכה כבר ליום חמישי.

גם היום צפוי לי יום עמוס לא פחות:

עוד מעט אני יוצאת מהעבודה כדי להצטלם לערוץ 2, לתכנית על שומרי משקל (בתור חברת כבוד)… מעניין מה יהיה. (כמובן שאני אעדכן).

הערב אני והמתוק הולכים לראות את שלמה ארצי בהופעה בזאפה… קניתי לו את הכרטיסים מתנה ליומולדת 24 שהיה לפני חודש וחצי. קצת זמן איכות רק אני והמתוק לא יזיק (לשנינו).

חוץ מזה שאנחנו אוהבים את שלמה מאוד ואף פעם לא היינו בהופעה, זה גם השיר שהתנגן במערכת כשהתנשקנו בפעם הראשונה ותמיד עושה לי טוב, בתקווה שגם לכם: