לשם שינוי הסופ”ש שלנו התחיל ביום חמישי. המתוק שחקן כדוריד, ובד”כ יש לו אימון מאוחר ביום חמישי ומשחק ביום שישי. הפעם הוא היה בחופש, אז יצאנו ביום חמישי ל”בובה מארה” בארבעה, אני חייבת לציין שהופתעתי לטובה, מבחוץ זה נראה כמו בניין מוזר (רשום עליו “בית הקואפורציה”). אני כל יום עוברת שם ואף פעם לא ידעתי שיש שם מועדון… היה מעולה! אחלה מוזיקה, אווירה סבבה, מאוד מזכיר את ה”לאנדן”, אבל הפעם הקירבה אלינו הביתה והאווירה ניצחה. גם התחושה היא הרבה פחות של “שוק בשר”, שזה כבר מעולה מבחינתי. שנינו שתינו המווווווון (המתוק - 8 וודקה רדבול, אני - 3 כוסות יין שהפילו אותי).אח”כ נפגשנו עם חבר שהמתוק לא התראה איתו יותר מ- 4 שנים… אני בקושי זוכרת מה היה שם, בעיקר הייתי שקועה בשיחה עם החברה שלו, שנמצאת לפני גיוס (היא בגיל של אחי הקטן אז מצאתי נושאים לשיחה כמו - בגדים, תפקידים בצבא וכו’… היה מרתק, או שלא)

למחרת התפנקנו במסג’ שוודי ויום בספא של ה”הולמס פלייס”…אני ממליצה בחום ללכת. המסג’יסט היה מעולה.היה שלב שהוא נגע לי בנקודה בשכמות שלטענתו אוגרת את כל הרגשות המודחקים שלנו וכל לחצי החיים. ברגע שהוא לחץ על הנקודה, בלי התראה מוקדמת התחלתי לצחוק למשך כמה שניות ואח”כ לבכות… בכי טוב כזה, משחרר. לא יודעת מה היה פשר הבכי אבל הרגשתי בסוג של אקסטזה אח”כ, וכל שאר היום הייתי מאוד רגועה… הפעם השתדלתי לא לנסות להסביר את הבכי, אלא התמסרתי אליו והשתחררתי. זאת היתה הרגשה מעולה. מסתבר שזה קורה כמעט לכל מי שלוחצים לו על הנקודה הזאת, חלק בוכים, חלק צוחקים… אבל כמעט לכולם זה משחרר משהו. מעניין לא?

אתמול בלילה שברתי שיא אישי כששתיתי בקבוקי וחצי של יין לבן לבד… התחלתי כשראינו ואלס עם באשיר והמשכתי ב”ארמדילו” בדיזנגוף - בן גוריון (אחלה מקום אגב).

לגבי “ואלס עם באשיר”, עדיין לא החלטתי מה אני חושבת עליו,בינתיים אני אסתפק בלהגיד שזה סרט חזק ועשוי מאוד טוב, ולדעתי הוא גם יזכה באוסקר. בגדול,  זה נראה לי כמו סרט על טראומות אישיות מהמלחמה ולכן קשה לי לשפוט אותו מבחינה פוליטית, וגם לצערי אין לי מספיק ידע על מלחמת לבנון.  אבל אני ממליצה לראות בלי קשר לדעות הפוליטיות שלכם.

שיכרון חושים בתל אביב

ועכשיו צריך לחזור לעבודה, ההאנג אובר כבר יעבור מתישהו…