עברו עלי שבועיים מתישים בעבודה ובכלל. כל יום היה עמוס מהבוקר עד הלילה ולא היה לי זמן לנשום אז לא כתבתי. כתבתי הרבה למען האמת, אבל לא בבלוג…
בטח ה”תודה” שלי בפוסט הקודם מעוררת קצת תהיות…ההסבר הוא שהייתי באימון אישי עם מאמן מקסים מ”תות” בשבוע שעבר. בניגוד למה שחשבתי, פגישה אחת ככל הנראה הספיקה לי וקיבלתי את מה שהייתי צריכה. אפילו המאמן עצמו הסכים איתי.
ישבנו כמעט שעתיים שעברו מהר מאוד… במהלכן הבנו ביחד שהבעיה היחידה שלי בחיים היא הגישה שלי. הרי כל דבר שרציתי בחיים השגתי, בעזרת הרבה עבודה קשה אבל התוצאות בשטח וזה ממש לא מובן מאליו. ועכשיו במקום להנות מכל המתנות שהענקתי לעצמי (אם זה הירידה במשקל או הזוגיות או הדירה או העבודה או הלימודים או באמת הרבה מאוד דברים… )אני מפחדת לאבד את כל זה, מפחדת מרגרסיה ומפחדת שאני לא ראויה לכל זה.
אז המשימה החדשה שלי בחיים היא לשנות גישה,והפעם באמת החלטתי לעבוד על זה. אז החגיגה מתחילה… כל יום אני מודה על משהו שיש לי בחיים, ולמזלי הטוב יש הרבה ממה לבחור. אין ספק שאני כבר מחייכת הרבה יותר ומרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. וזה לא ייאמן עד כמה זה מקרין על הסביבה שלי. כל היום אני מקבלת מחמאות. אומרים לי שאני נראית טוב, שואלים אם עשיתי שינוי בשיער או אם קרה לי משהו מיוחד… איזה כיף!
זה מזכיר לי סיפור שקראתי לא מזמן בבלוג של אלון גל מ”תות” -
הסיפור על מריה גוואדלופה:
מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא הייתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבוהה, היא לא הייתה שמנה ולא רזה, לא במיוחד יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה…
מריה גוואדלופה הייתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאמרו שאף היא אישה אפורה ומשעממת.
בוקר אחד, בדרך לעבודה, מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. בחנות היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. מריה הניחה את הכובע על ראשה ו… הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה “אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה”. האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, נגשה למריה ואמרה לה: “גברתי הכובע פשוט הולם אותך”. הקונה השנייה שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה: “גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך”.
מריה ניגשה אל המראה הגדולה… הביטה בדמותה המשתקפת… ולראשונה בחייה הבוגרים, מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב.
בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.
כשעברה ליד בית הקפה שהיתה עוברת לידו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה: “הי דרלינג, נראית טוב… חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?” מריה חייכה בבישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.
כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב… מעולם לפני כן הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ללאנץ’ בתרוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה. למרבה הפתעתה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.
כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.
כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצילצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. “מריה” היא אמרה בהפתעה, “כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה”.
“כן אמא” אמרה מריה “זה הכל בזכות הכובע”.
האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: ” מריה, איזה כובע?” מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא היתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים.
היא לא זכרה שהורידה אותו במונית… היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים… היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב… היא שיחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו… והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב…
מוסר השכל:
כישרונותייך ויכולותייך הם מצב נתון בזמן נתון.
הצלחתך תקבע ע”פ מה שאתה חושב עליהם יותר מכל דבר אחר.
אז אני מאחלת לכם שתמיד תלבשו את הכובע שעושה לכם הכי טוב!
עכשיו אני סופית קיימת בבלוגספירה 
צחי נידב אותי בטוב לבו לספר 7 עובדות לא ידועות עלי.
כמנהג המשחק אני מנדבת עוד כמה בלוגרים חביבים: רן, יובל, אדר, זרש, אור ושפרה (מקווה שתחזרי בקרוב לכתוב את הבלוג שלך )
אז הנה זה מתחיל:
1. כשהייתי בת 4 הלכתי עם אבא שלי לביעור חמץ בפסח. היה לי די משעמם אז הסתובבתי וחקרתי את הסביבה, שלפתע נתקלו עיני במשהו מנצנץ ליד אחד פחי הצפרדע הגדולים שהיו באיזור. מיד, כמו ילדה ממושמעת, קראתי לאבא שלי שיבדוק מה זה. מסתבר שזאת הייתה חנוכיית זהב, 14 קאראט מדהימה בצורת מגן דוד. עד היום היא בבית הוריי, מוצבת בגאווה ומתנשאת מעל שאר החנוכיות הפשוטות. יום אחד, כשיהיה לי בית ומשפחה משלי אולי אקח את החנוכייה מההורים. בינתיים נראה לי שטוב לה שם
2. לפני קצת יותר משנתיים, ירדתי 18 ק”ג. אף פעם לא הייתי ילדה שמנה במיוחד אבל השמנתי המון בטיול שעשיתי למרכז ודרום אמריקה אחרי הצבא. כשחזרתי לארץ הורדתי את כל מה שהעליתי ועוד עודפים שהיו מנת חלקי כבר כמה שנים לפני כן. בסוף התהליך אפילו הופעתי על השער של מגזין “שומרי משקל”. כיום אני עדיין אדם שמן בגוף של בן אדם רזה, לא נראה לי שאני אי פעם ארגיש רזה. יש לי מלא תסביכים בקטע הזה, אבל את זה אתם כבר יודעים בעצם…
3. כשהייתי קטנה, בערך בת 9 או 10, הייתה לי חתולה בשם “נעמי”…(קיבלנו אותה בשבועות ואמא שלי התעקשה על השם… עדיף מ”עורפה” או “רות” לא?) יום אחד החתולה פשוט נעלמה. ההורים שלי אמרו לי שהיא ברחה וכנראה מצאה בית חדש. הייתי מאוד עצובה אבל קיוויתי שטוב לה. אחרי כמה חודשים טובים דודה שלי חסרת הטאקט “פלטה” שבעצם נעמי נדרסה בכביש ליד הבית שלי וההורים שלי קברו אותה בגבעה מאחורי הבית. מאז אני שונאת חתולים, וגם לי לא ברורה הסיבה או ההקשר…
4. כשהייתי בגיל ההתבגרות הייתי תולעת ספרים. עד היום אני מאוד אוהבת לקרוא אבל בתקופת ביה”ס היסודי ועד התיכון לא היה יום שלא קראתי ספר. זכורה לי במיוחד תקופה של קריאת סדרת “חלומות מתוקים” הקיטשית להחריד שקראתי בסוף ביה”ס היסודי. בתקופה הזאת כל יום סיימתי ספר ולמחרת כבר החלפתי שוב בספרייה… מהרגע שהייתי באה הביתה ועד הרגע שהלכתי לישון זה מה שהייתי עושה. אפילו כתבתי ספר באורך מלא באותה תקופה (האמת שיש לי כמה). לא הראיתי את הספרים האלה לאף אחד מעולם, אבל אני עדיין שומרת אותם.
5. בגיל 14-15הערצתי את היי פייב. ברמה של הקלטת כל תוכנית ברדיו / טלוויזיה ותיוק כל דבר אפשרי שפורסם עליהם בעיתונים. הייתי די אובססיבית (לא לרמה חולנית אמנם). תמיד יישאר להם מקום חם בליבי. במיוחד לאמיר פיי גוטמן.
6. הייתי עם מוצץ עד גיל 5. תמיד היו לי בערך 10 מוצצים לידי. הם שימשו בתור טבעות על האצבעות (גם של הרגליים) והיו לי לפחות שניים בפה בזמן נתון (ולפעמים גם אחד באף). אגב, מדובר על המוצצים החומים המגעילים עם הריח של הגומי… לא ממש הראיתי שום רצון להיגמל עד שיום אחד שיחקתי עם המוצצים איזשהוא משחק תפקידים ומתוך משחק זרקתי אחד מהם על הרצפה. אחותי הגדולה (שהייתה אז בת 11) התלהבה שסוף סוף הגיע היום ובו נמאס לי מהמוצצים, אז היא גרמה לי לזרוק אחד מהחלון. ממש לא רציתי לעשות את זה, אבל מצד שני לא רציתי לאכזב וידעתי שיש לי עוד הרבה מוצצים גם ככה, אז הסכמתי. ברגע שהמוצץ נחת בגינה של הבניין חתולה שמנה במיוחד עברה. במשך כמה שנים טובות כל פעם שהיתה עוברת חתולה שמנה אחותי הייתה אומרת לי שזאת החתולה שאכלה לי את המוצץ (אולי בגלל זה אני בעצם שונאת חתולים?). שאר המוצצים נעלמו באורח פלא מיד אח”כ.
7. הייתי פעמיים בפסטיבל “ברנינג מן” המדהים בארה”ב. מתה לחזור לשם שוב, אבל אין לי כל כך אפשרות כרגע.
כל הכבוד למי שנשאר וקרא עד פה….בהזמנות זו אאחל לכולכם חג חנוכה שמח!
ולטל - מחר היא חוזרת!!! מתרגשת בשבילך.